<h1>ספר החינוך מצוה פ'</h1>
<h2>דף לב.</h2>
להסיר המשא מעל הבהמה שיגעה במשאה בדרך, שנאמר [שמות כ"ג] כי תראה חמור שונאך וגומר. השונא זה פירושו ישראל, ואף על פי שכתוב [ויקרא י"ט] לא תשנא את אחיך, דהיינו ישראל, אמרו חכמים [פסחים קי"ג ע"ב] שעניין זהו כגון שראהו עובר עבירה ביחוד והתרה בו ולא חזר שזה מותר לשנאתו. ומה שאמר חמור לאו דווקא חמור אלא כל בהמה, אלא שדבר הכתוב בהווה, שהחמורים למשא. וכתיב עזוב תעזוב עמו, כלומר עזרהו, מלשון ויעזבו ירושלם [נחמיה ג'], שהוא לשון חוזק. משרשי המצוה ללמד נפשינו במדת החמלה שהיא מדה משובחת, ואין צריך לומר שחובה עלינו לחמול על האיש המצטער בגופו אלא אפילו המצטער באבדת ממונו מצוה עלינו לחמול עליו ולהצילו. דיני המצוה כגון אם הבהמה של גוי ומשאוי של ישראל או בהפך, ודין הפוגע באוהבו ישראל ובשונאו שמצוה בשונא לכוף היצר, ואפילו אוהב לפרוק ושונא לטעון. ושונא זה אינו כשונא שזכרנו מחמת עבירה אלא שאין לבו שלם עמו. ופירוש כי תראה מאימת הוא החיוב, ושיערו חכמים [ב"מ ל"ג ע"א] שהוא אחד משבעה ומחצה במיל וזהו ריס, אבל רחוק מזה השיעור אין חייב להטות הדרך אליו, והעושה לפנים מן השורה תבוא עליו ברכה, ודין זקן או נכבד ואינה לפי כבודו שהכל נדון לפי מה שיהא עושה בשלו, ודין פריקה בחנם וטעינה בשכר, ושמדדה עמו עד פרסה, ונוטל שכר על הלוייה, כמו שמבואר הכל בפרק שני ממציעא [ל"ב ע"א]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. ועובר עליה ביטל עשה ומראה בעצמו מדת האכזריות שהיא מדה מכוערת, וכל שאינו מרחם אין מרחמין עליו מן השמים, שאין ראוי גופו לקבל הרחמנות.
